אגם ירוק

 לפני מספר ימים התקיימה הפגנה של השמאל וערבים ישראלים במחסום ארז.

אין לי תלונות על ההזדהות של ערבים ישראלים עם הפלסטינים. אלו בני משפחה שלהם, מכרים שלהם. אם זאת לפעמים המפגינים האלו, וכנראה יותר מכך המנהיגים שלהם, עושים החלטות כל כך מטומטמות שאפשר להשתגע. למשל להשמיע בהפגנה את מנהיג החמאס. איזה מטרה זה משרת לעזעזל? איך זה ימנע עוד מלחמות והרג או משפר את מעמד האזרחים הערבים בישראל?

אחר כך ראיתי את הראיון הזה והרגשתי שהוא מסכם את המצב בארץ פחות או יותר. אנחנו לא רוצים לשמוע והמנהיגים שלהם פשוט לא יודעים להסביר.

קישור

ביום שישי ב11 לדצמבר, מתכוונים מספר ארגונים לצעוד בתל אביב למען זכויות אדם בישראל. קישור כאן
הנטייה הראשונית שלי היא מייד לקטלג את המהלך הזה לכיוון ציני - עוד מפגש שמאלנים בעד זכויות אדם. ככל שעובר הזמן אני מרגיש שהציבור בישראל לא רוצה לשמוע על זכויות אזרח או זכויות אדם, הוא רוצה לשמוע על מה שמגיע לו ומה שטוב לו.

ואם זאת ברור לי שהמצעד הזה חייב לקרות.  כי ביחד עם הציבור הגדול הזה שמאמין שזכויות אדם הן מושג מנותק, יש פוליטיקאים שלא חוששים לרכב על הגל ולקחת עוד ועוד מהזכויות שהציבור שלהם רוצה שיקחו לו. אז לוקחים לנו טביעות אצבע כמעט בכוח, מחוקקים חוקים שאומרים לנו מה לחשוב ומתי, מפגינים גזענות ואטימות כלפי הציבור וכלפי פליטים שמבקשים מקלט.

לכן למרות כל ההסתייגויות, ולמרות שלא לשם נושבת הרוח הציבורית היום, אנחנו חייבים לעשות מה שאנחנו יכולים כדי לחזק קול שאומר זכויות אדם זה לא מושג אוניברסלי סתמי - זכויות אדם הם מה מגיע לי וטוב לי.

הגיע הזמן לשים סוף לאופי המתייפייף שהדביקו לזכויות האדם. הרי לכל מי שבא למצעד ברור:

מי שמוותר על זכויות אדם, פרייאר!

 תמונות לאחר 64 שנה
אחרי שעברתי על התמונות הרגשתי צורך לשתף. אחר כך חשבתי מה אפשר ללמוד מהתמונות. כנראה בעיקר כמה אני לא רוצה להיות חלק משום דבר כזה.