מתי זה קרה?
6 בינו', 2009
לפעמים אני שואל את עצמי מתי התעצבו לי דיעות מסויימות.
זה מתחיל למשל כשאני מתווכח עם חבר ובסופו של דבר אני רוצה להפנות אותו אל מקורות שמסבירים את הדיעה שלי בצורה יותר נרחבת. עכשיו, אם רוצים לשכנע מישהו בדעתך, זהו בדרך כלל תהליך של קירוב לוגי. מה הכוונה? יש שני דברים עיקריים שמעצבים את הדיעות שלנו לדעתי - רגשות וחוויות. כשאני מדבר על רגשות אני מתכוון בעיקר למשהו מובנה בנו, יותר כמו אינטאיציה. לפעמים יש אנשי ימין שבחיים שמחוץ לויכוחים נוהגים בכבוד אל הגר (גם אם הוא ערבי) ויש מקרים הפוכים.
הגורם השני, החוויות, הוא גורם שקשה נורא להשתנות ממנו בגלל שבדרך כלל כל אחד חווה דברים מנקודת המבט שלו. פיגוע למשל, יכול להוכיח בו זמנית לימני שהוא צדק שאסור לסמוך על הערבים ולשמאלני שהיינו חייבים לעשות את ההסכם ההוא כשהיה לנו צ’אנס.
לכן כשאני רוצה לקרב מישהו לדעתי, הדרך הכי קלה זה לשלוח אותו לקרוא את מה שהביא אותי לדעתי הנוכחית.
זו גם הסיבה שכששלחתי את אור לקרוא את נדב פרץ התחלתי לחשוב האם הוא זה ששיכנע אותי להיות בעד מדינה דו-לאומית על פני חזון שתי המדינות?
נדב כתב בתחילת הקטע כי הסיבה שהוא כותב אותו היא הצקותיי בדבר הפיתרון שלו לסכסוך המקומי. והיום מקריאה מחדש של הטקסט של נדב על בשארה אני מבין שזה לא היה נדב, הצקתי לו שהפיתרון של שתי מדינות לא הגיוני מפרספקטיבה עברית.
באמת מציק שכלפינו הם בעד מדינה שמקבלת את כולם ושהיא שוויונית ואזרחית במקום הלאומנות היהודית, הציונות, אבל לאומנות פלסטינית זה בסדר.
צריך לעשות הבדלה בין שמאל לבין ימין של הצד השני.
ואז נזכרתי בטקסט הזה והתחלתי לחשוב. מי זה מקס הזועם שבמקרה איכשהו הגעתי לבלוג שלו בטעות ומאז הדיעה שלי כל כך השתנתה. מי יודע, אולי אם הייתם מציעים לי את הרעיון של מדינה דו-לאומית היום הייתי אומר שאתם מטורפים?
לדעתי רוב הקומוניסטים/אנרכיסטים/שלום עכשיוניקים שקוראים לכל יריביהם הפוליטים פאשיסטים או לא שפויים מפספסים את הנקודה. זה הכל עניין של מודעות והדיעה שלנו מעוצבת כל כך במקריות - זה בקושי תלוי בנו. מה הסיכוי שמישהו שלא מתעניין בפוליטיקה יגיע לדיעות כמו שלי במדינת ישראל? כמעט כלום. לא בגלל שהדיעות האלו צורכות אקטיויזם גדול - בבריה”מ המצב ודאי היה הפוך. היה ודאי קשה להפוך קפיטליסט בבריה”מ בערך כמו שבארץ (או ארה”ב) קשה להפוך קומוניסט.
אז מה באמת משנה בסופו של יום? אומרים שסיפור יציאת מצריים נועד לשמור עלינו צנועים כשאנחנו מדברים על עצמנו - כך הייתי רוצה לראות גם את נושא הדיעות. תפסיקו לחשוב שאתם כל כך צודקים כל הזמן, האדם הכי צודק הוא זה שרואה את התמונה הגדולה ומוכן לשמוע את כל הדיעות, לא זה שחי סביב מסקנה אחת אליה הגיע מתישהו.
תהיו סובלניים לדיעות של אחרים והשתדלו לשמוע גם אותן.
תבינו שדיעות אחרות לא נובעות מרוע או זדון - הן נובעות מחוויות שונות של החיים, דבר שהוא בסך הכל חיובי ושווה לשתף אותו ולא לחיות בבועה של החוויות שלנו מהחיים.
ותודה למקס הזועם
8 בינואר, 2009 בשעה 9:22
האינטואיציה השבטית שלנו גורמת לנו להעמיד פנים שחשבנו על העמדה שלנו, כאשר אנחנו למעשה עושים בחירות פוליטיות במנטליות פאודלית:
I will to my lord be true and faithful, and love all which he loves, and shun all which he shuns
(הצהרת נאמנות פאודלית אנגלו-סקסית מימי הביניים)
ברגע שאתה יושב ובאמת בוחן את המציאות ללא משוא פנים, תוך שכחה מוחלטת של הדעות והרגשות של אלה היקרים לך והתלויים בך (או אתה בהם), המציאות כבר לא בינארית, לא פשוטה, לא דיכוטומית. הדיכוטומיה בין שמאל וימין הינה כוזבת.
לעניות דעתי, זניחת החשיבה הפתוחה, הביקורתית, היא הבסיס לכל הסכסוך ארוך השנים הזה. אנחנו נותנים לפחד ולאתנוצנטריות לחשוב במקומנו,
ולכן אנחנו ממשיכים לרקוד על דמנו ועל דם אויבנו למשך תקופה כה ארוכה.
8 בינואר, 2009 בשעה 10:01
זה ניתוח מעניין שתרם שמעתי.
לפי הניתוח שלך השאלה שלי לעצמי צריכה להיות באיזה שלב התנתקתי מהמנטליות הפיאודלית. אני זוכר שכשהייתי צעיר יותר הייתי עמוק בקונסנזוס הציוני. אם נדע מה מאפשר לנו להיפתח לחשיבה רחבה יותר, אולי יהיה בידינו המפתח לפיתרון עיוורון שני הצדדים.
http://israpale.wiki.co.il/index.php/על עיוורון הצדדים השונים לדיון
8 בינואר, 2009 בשעה 10:28
אני אוחז בדעה שכל התקדמות לעבר עולם נאור יותר, שוויוני יותר, טוב יותר, נבעה משינוי דעתם של אנשים, משינוי מה שהם *חושבים*. אחת הדרכים להשיג זאת זה באמצעות חינוך. הבעיה היא שבני אדם באמת מתוכנתים להבין כוח, זה פשוט טבוע עמוק בגוף שלנו. אם כבר להפעיל כוח כלשהו, אז להפעיל אותו כך שאנשים יפחדו לא להתחנך, יפחדו מעולם ללא זכויות האדם והאזרח. אני מסתכל על זה בראייה של כל דבר שאי פעם נאלצתי להצליח בו: צריך להתאמן.
כרגע אנחנו מזניחים את עצמנו לחלוטין מבחינה אינטלקטואלית. אנשים שיש להם ידע לא מרגישים צורך להרוג כדי לשגשג. יש דרכים הרבה יותר יעילות לכסח לאחרים את הצורה, וכל אדם ציני אך מחונך יודע היטב כי מלחמה היא בסה”כ בזבוז משווע של קהל לקוחות. אני לא עד כדי כך ציני, אבל כדי להגיע לתוצאות, צריך להניח את הנורא מכל.
כפי שאני משנן כמנטרה בכל בלוג שעוסק במה שקורה בעזה: הדרך אל הלב הפלסטיני היא דרך ראשו, ואיני מתכוון באמצעות כדור בראשו, אלא דרך חינוך שניתן לו. הדבר נכון כמו כן גם עבור אזרחי ישראל. אני זוכר את לימודי ההיסטוריה שלי (תע”י - תולדות עם ישראל) בעיקר כרצף ארוך של רציונליזציות ללמה זה היה נכון להלחם בערבים. נמאס לי. זה לא עובד. זה לא עובד וזה לא עובד וזה לא יעבוד וזה לא עבד. והסיבה היחידה שאנחנו ממשיכים להאמין בזה היא כי לימדו אותנו שאם רק נמשיך להלחם, שאם רק נמשיך להחזיק חזק בדוגמה הזו שאם נלחם, נכניע את אויבנו בסופו של דבר. אנחנו לא נכניע את האויב לעולם באמצעות כוח. זה לא ה”אויב האמיתי שלנו”.
האויב האמיתי שלנו היא הבערות שמובילה אנשים לאיסלם רדיקלי.
האויב האמיתי שלנו הוא המוות של המוח, שמשאירה פתח לדת, לפתיות, לדוגמה.
ברגע שאנשים ידעו איך לנצל את הידע האנושי הקולקטיבי לטובתם האישית - רק אז נוכל להניח את נשקנו ולהתחרות בדרך מתורבתת אחד בשני. אני אומר זאת כך כי אני יודע שזה בסופו של דבר הטבע הבסיסי שלנו: תחרות.
מלחמה היא פשוט גרסה פרימיטיווית, דוחה ובסופו של דבר, לא מוצלחת של תחרות.
8 בינואר, 2009 בשעה 10:35
שמע בחור, אני נורא אשמח אם תשתתף בויקי למציאת פתרון לקונפליקט. נראה לי שאתה יכול לתרום המון ויש לך רעיונות וכיוונים מחשבתיים שלא חשבתי עליהם בכלל.
אם תמצא את הזמן:
http://israpale.wiki.co.il/index.php/עמוד_ראשי
3 בפברואר, 2010 בשעה 4:11
8) 8) 8) 8)