חיילים יספרו - אבל מי ישמע?
17 ביולי, 2009
ביום שלישי האחרון הוזמנתי לתדריך בלוגרים לקראת יציאת חוברת חדשה של ארגון “שוברים שתיקה” על מבצע עופרת יצוקה.
ארגון “שוברים שתיקה”, התעקשו מארחינו, הוא ארגון לא פוליטי עם מטרה אחת והיא להוות במה לעדויות של חיילי צה”ל על השירות בשטחים.
השבוע פירסמו “שוברים שתיקה” ראיונות חדשים עם חיילים בעקבות מבצע “עופרת יצוקה”. החיילים חושפים שינוי משמעותי בקוד האתי של צה”ל.
לירות בלי לבדוק קודם. לא צריך אישור להשתמש בנשקים כבדים והתערבות של רבנים שנכנסו לשטח לעודד את החיילים להרוג ולפגוע. העדויות המלאות זמינות פה.
יש פה תהליך שמתחיל “לשאת פרי”. בהתחלה מצדיקים מהלכים שלנו כמו כיבוש, מבצעים אלימים וכו’ בכך שצה”ל תמיד משתדל לא לפגוע בחפים מפשע ו”אנחנו מוסריים”. עם הזמן מורידים עוד ועוד את הרף עד שבמבצע האחרון תדריכים שתמיד אמרו לחיילים מתי לירות פשוט לא התקיימו - רוצים לירות? תירו. רואים בן אדם? תניחו שהוא לא חף מפשע.
הבעיה העיקרית היא שבסופו של דבר נדמה שלציבור לא ממש איכפט. אין סערה ציבורית על זה שהצבא לא מנסה בכלל להיות מוסרי. אין איכפטיות. אני אפילו חושב שרוב מי שיראה את הממצאים יחשוב שזה לא בסדר לחשוף את זה כלפי העולם.
גם אלו שאיכשהו עדיין משוכנעים כי הצבא הישראלי הוא באמת צבא מוסרי מאמינים בזה משום שהם רוצים, הם לא רוצים לשמוע עדויות שמפריעות להם להאמין כך.
בדרך כלל הויכוח פה ניטש בין השמאל לימין אבל אני באמת חושב שזה מעבר לשאלה של שטחים או לא או מלחמה או לא - יש פה בעיה דמוקרטית מהותית בתפיסה הרווחת.
מדינה דמוקרטית לא נשארת כזו בלי ביקורת פנימית. ביקורת פנימית זה לא שמרשים לכמה שמאלנים הזויים לצעוק שאנחנו לא בסדר. זה גם אומר שכל אחד מאיתנו, גם אלו שחושבים שהמלחמה היתה מוצדקת, שואל שאלות, בודק את ההנחות יסוד - בקיצור, לא מאמץ אוטומטית את טענות הצבא.
אני חושב שזו בעיה בישראל שגם השמאל וגם הימין חולים בה ואני באמת מקווה שהשתיקה התקשורתית סביב הנושא לא משקפת את הדיעה הרווחת.
18 ביולי, 2009 בשעה 6:07
התקשורת לא מעוניינת להגיע לחקר אמת חכמה כלשהי, ולהשקיע שעות בתחקירים.
אם אפשר לפרסם האשמות קצרות בסאונד בייטס, וטקסט דו”צ מייפה, אז זה סבבה ובזה רוב התקשורת סיימה את עבודתה. זה בעיה ראשונה של ישראל כמדינה דמוקרטית.
בעיה שנייה, היא שמרוב האשמות ובלגאן הציבור עייף. יש פה בעיה של עייפות החומר מכמה סיבות:
א) חלק ניכר מהשערוריות שהתפרסמו בעבר, שמבוססות על דברי הפלסטינים, הוכחו כשקריות לחלוטין. גופי הביקורת הזדרזו לאמץ אותן ולנגח את הצבא, ואז יצאו טיפשים. החל במוחמד אלדורה, שאני לא חושב שנשאר אדם שפוי שלא מאמין שהיה שם חיתוך לא כשר, עבור בקטל הדמיוני בג’נין, וכלה בתקלות מבצעיות של משגרי רקטות, שמואשמות על “פגז טנק צה”ל”.
זה לא אומר שהכל שקר. אבל הציבור לא יודע להבחין, ומעדיף להאמין לאופציה הנוחה.
ב) יש פער גדול בין הסטנדרטים המוסריים של גופים שמבקרים את צהל, לבין רמת המוסר הנדרשת ע”י הציבור. הציבור חושב שזה בסדר גמור לירות כדורי גומי במפגינים. הציבור חושב שזה בסדר לנהל חיסולים ממוקדים. הציבור חושב שזה בסדר לעצור מעצר מנהלי. הציבור חושב שעדיף פלסטיני מת (טרוריסט או אזרח) מאשר חייל צה”ל מת.
ייאמר לזכות הציבור, שלא כל דבר שארגוני זכויות אדם מוחים נגדו, באמת פסול.
לדוג’, כל פרשת הזרחן נופחה מעבר לפרופורציה. בפירוש היו מקרים בעייתיים. אבל ככלל, פצצות זרחן חוקיות לחלוטין לשימוש גם בשטח עירוני לטובת מיסוך. פצצות זרחן לא חוקיות, שנועדו לשרוף אנשים, נראות ונשרפות בצורה שונה לגמרי מהעדויות.
ג) הציבור מעוניין בשקט תעשייתי. בשנים הראשונות של האינתיפאדה היה פיקים של דעת קהל לכאן ולכאן. בשנים האחרונות, הציבור נקעה נפשו. הוא רוצה שקט ותוכניות ריאליטי. ואם המחיר הוא חריגות ממוסריות, אז הוא מעדיף את זה.
18 ביולי, 2009 בשעה 1:52
סירו - מסכים איתך בסך הכל.
24 ביולי, 2009 בשעה 2:41
תקשיב אתה כותב סוף הדרך,פוסט מצויין מחכה לעוד 8)
24 ביולי, 2009 בשעה 3:24
שמע יש לך בלוג מטורף…בנוסף אין ספק שאהבתי את הפוסט המרענן הזה…מחכה לעוד כמה כאלה